Me and Nir in Pokara, Nepal

27.4.04 ניר חזר מהטרק, סביב אנה פורנה, התקשר רב חוויות. בבית הקלה עצומה, לא שמענו ממנו שבועיים. יש גם מייל ואני כבר מוכן לטוס לוויאטנאם באמצע מאי, איזה כיף.
תוך כדי ביום רביעי ניר מספר למירי אשתי שהוא לא מרגיש טוב, זה בטח מהמאמץ של הטרק.
ניר משתין הרבה ושותה הרבה.
ביום חמישי ניר הולך לרופא, הוא מטלפן ואנו שומעים, רמת הסוכר בדם 441, ניר בדרך לבית החולים,
שם בית החולים "מניפל" איננו יודעים מספר טלפון או כתובת, חוסר הוודאות גובר.
אני עוזב את המשרד ונוסע הביתה להיות עם מירי. בערב יש חצי גמר יורוליג, מכבי צסקא, אני לא מרגיש
מה קורה. קבעתי עם גיא בני הצעיר שיבוא איתי למשחק. אמא משכנעת אותי שצריך ללכת למשחק.

אני מספר לעופר וגליה ומתקשר לאשר של אחינועם.

לפני שיצאתי מהמשרד קישרה אותי ענת סגל המדהימה עם חברה של אמא שלה שהיתה שגרירה או קונסול בנפאל. אני מתקשר, קוראים לה אסתר והיא מקסימה. השיחה איתה מרגיעה קצת והיא נותנת לי טלפון של השגרירות בקטמנדו.
כבר בדרך הביתה אני מקבל טלפון מפתיע מאורית שני, מנהלת המחלקה לישראלים בחו"ל במשרד החוץ.
היא מבטיחה שהקונסול מאיר לוי לא יפסיק את מאמציו עד שימצא את ניר וידבר איתו או עם הרופא.
מייד עם שובי הביתה מתקשר מאיר לוי, אני הקונסול, איתרתי את בנך, הוא בידיים טובות, בית החולים הזה
טוב ונקי, ויש בו רופאים מיומנים. מאיר נותן לי את מספר הטלפון של בית החולים, הוא מספר לי שדיבר עם איתי (יותר על איתי המקסים בהמשך), כי ניר היה בבדיקת רופאים ואיתי מסר לו את המידע שניר נראה ומרגיש יותר טוב.

כמו אורית שני לפניו מדגיש מאיר לוי הקונסול את הצורך לפעול בתיאום עם חברת הביטוח שביטחה את ניר, ואת החובה לעמוד על כך שיכסו את כל ההוצאות של האשפוז ונסיעת מלווה.
בשלב זה מירי מחליטה שהיא תטוס להביא את ניר. אני מרגיש שאני מאד רוצה לטוס אך אסור להתווכח עם
אמא ואני מייד מסכים ותומך.
מאיר מוסר לי את מספר הטלפון של בית החולים מניפול ומאיץ בי להתקשר.
אני מצלצל ושומע תשובה במבטא זר, בינתיים אמא מתפלאה איך הצלחתי ליצור קשר כל כך מהר ומתחילה לחשוב שאולי כדאי שאני אסע, לאור יכולות התמרון שלי והנסיון בההתמודדות עם מצבים משתנים.
עונה מרכזנית נפלית, אני מבקש את הפצייינט הישראלי ומקבל את ניר. ההתרגשות גדולה, ניר בסדר בוטח ברופא ועל פי בקשתי הוא מכתיב לי את שמו, ד"ר אבישק מהולטרה, שם הודי. אמא אומרת לניר שהיא תבוא אחרי שנברר עם הביטוח ולאחר שנבנה מסלול טיסה מתאים.

מייד לאחר השיחה אני מבקש מד"ר אשר ברק בעלה של אחינועם להתקשר לבית החולים ולעמוד על טיבו של
הרופא והטיפול. אחר כך אומרים לי מהביטוח לא לקשר אף רופא ולהשאיר הכל לטיפול הרופא שלהם.
בינתיים אשר ברק כבר מצלצל לבית החולים ומדבר עם ד"ר אבישק, אנו עדיין לא יודעים.

אמא עומדת על כך שגיא ואני נלך לפינל פור של מכבי בכדורסל. הלילה מכבי נגד צסקא במשחק שייקבע
אם מכבי תעלה לגמר. במשחק המוקדם בולוניה נגד סיינה. מהפך ובולוניה עולה לגמר.
לי ולגיא תגים המאפשרים לנו להיות בכל מקום בהיכל, זאת בזכות ההופעה שאנו מפיקים עם אחינועם ניני
ומיומנה לפני משחק הגמר.

הכל כל כך יפה, אוהל עיתונות, אוהל וי אי פי. גיא נזכר בפסטיבל דרנוטה, בלגיה אליו לקחתי אותו ואת ניר
כשהיו קטנים. גיא אומר "חבל שאי אפשר להנות כי ניר בבית חולים בנפאל". במשחק אני מהבהב בין תמונות הזויות של בית חולים בנפאל למהלכי כדורסל מבריקים על הפרקט. בסופו של דבר מכבי מצויינת והיא מנצחת את צסקא. מקומה בגמר מובטח.

ביום שישי בבוקר אני עושה ברורים אחרונים, מדבר עם אשר ברק, אשר מסביר שאין לקחת את ניר מבית החולים לפני שהוא מבריא מההתייבשות ועובר איזה שהוא סוג של ייצוב ברמת הסוכר וגם עלייה מסויימת במשקל, בקיצור מתחזק למצב שיוכל לעמוד בתלאות מסע בן 20 שעות טיסה ועוד זמני המתנה.
כמו כן ניר חייב ללמוד להזריק לבד ולבדוק את רמת הסוכר בדם באמצעות הגליקומטר שסימה דיכנה המלאך תיתן לי.
אשר ברק ממליץ על יציאה במוצאי שבת לאחר המשחק.

אני מגיע למשרדי סיגנל טורס רגע לפני שחברות התעופה הולכות הביתה, בירי ונחמה יוצרים מסלול שמאפשר שינויי תאריכים ככל שנדרש וכמובן חזרה ביחד עם ניר במסלול קטמנדו בנגקוק, בנגקוק ת"א.
אני מדבר עם עפר ומעדכן אותו, אנו קובעים להפגש במשרד בשבת אחרי החזרה האחרונה של הפיינל פור
ולעדכן בכל מה שהייתי צריך לעשות. עפר ואורית מדהימים ותומכים, ועפר מייד מסכים להחליף אותי במסע
הקרוב לאיטליה למופע "אנו העתיד" עם קווינסי ג'ונס.

בינתיים מתווכחים עם הביטוח, הם לא מוכנים עדיין לאשר את הנסיעה שלי. ביום שישי אחר הצהריים בזמן החזרה לפיינל פור אני מדבר עם הקונסול בקטמנדו ומעדכן אותו, אני מעדכן גם את אסתר וענת סגל.

לניר יש קו ליד המיטה+977-61-526-416\154שלוחה, ואני ואמא מצלצלים אליו מספר פעמים ביום. איתי חבר שלו נמצא איתו, ודואג לו לאוכל, בבית החולים מניפל לא נהוג לתת לחולים אוכל ובני המשפחה דואגים לאוכל. איתי מדהים, הוא דחה את הנסיעה שלו להודו וימתין עם ניר עד ליום שני שבו אני אמור להגיע.
אשר ברק דיבר עם הרופא, ד"ר אבישק מהולטרה והתרשם לטובה מהטיפול והרמה המקצועית, אנו נרגעים מעט. ביו שישי בערב אלי ושולי באים אלינו, הכל יותר קל כשהחברים איתך.

שבת, סימה באה בבוקר ומתחילה ללמד אותנו, איך מודדים, איך משתמשים בגליקומטר, אני קצת בבילבול
אבל לומד. מה חשוב בטיסה? לא להיכנס להיפו. הזמן עובר ואחר הצהריים אני נפגש עם עפר במשרד, ואז
אוסף את גיא לגמר. המתח רב, לפני הופעת אחינועם ומיומנה יש משחק בין סיינה וצסקא על מקום שלישי רביעי. בדקות האחרונות המתח עולה ויש חשש לשיוויון, משמעותו הארכה במשחק שתמנע את ביצוע
ההופעה של אחינועם ומיומנה. עפר ואני מתפללים ויש הכרעה.

רצים לבצע, מהרגע הזה ועד סיום ההופעה לפני 10000 צופים ומדינה שלמה בטלוויזיה, אני שוכח הכל,
ההופעה מדהימה, הקהל בהתלהבות ואנו מוכנים לגמר.
כל הזמן ניר במחשבות, האם אני מספיק טוב? האם צריך לקחת פרמדיק או רופא? האינסטינקט שלי אומר
שאני והוא לבד נעשה את זה הכי טוב.
המשחק נגמר מכבי אלופת היורוליג, אני וגיא חוזרים הביתה.

אני אורז וב3 לפנות בוקר לוקח מונית לשדה התעופה.
05:30 ת"א ציריך יוצא לדרך. מגיע ב09:00 זמן מקומי. הטיסה הבאה ב 14:30 לבנגקוק.
אני מצלצל לאבא של מוטי דיכנה, דורש בשלומו ואח"כ קונה כל מיני שוקולדים כדי לתת לאנשים המרגשים
שעוזרים לנו בנפאל.
אני מצלצל לניר, הוא מרגיע אותי, אומר שמרגיש טוב ושאיתי דואג לו לכל צרכיו.
אני מדבר עם אמא, היא בדיונים עם הביטוח, סוף סוף מגיע הזמן לטיסה, אני יושב בנוחיות, הכסא לידי ריק
ואיתי בשורה איש נחמד ממלזיה. אנו משוחחים ונרדמים, נרדמים ומשוחחים.
הטיסה מגיע לבנגקוק ב06:00 זמן מקומי. יש שוב המתנה של 4 וחצי שעות עד הטיסה לקטמנדו.
אני מתרחץ במקלחת בשדה התעופה ב9 דולר, אני כבר מרגיש יותר טוב. בנגקוק מקדימה את קטמנדו בשעה וחצי. לפני העלייה אני מצלצל לניר ושמח לשמוע שהוא בטוב.

מהטיסה לקטמנדו אני כבר לא זוכר כלום. הטיסה נוחתת בשעת צהריים. שדה תעופה קטן מיושן כאילו אנו בסרט על שנות החמישים.
איש עם תג מתקרב אלי ומציע לי שרותי קיצור תור תמורת איזה סכום, אני נכנע מייד ממלא את הטפסים
ולאחר מספר דקות מקבל ויזה בדרכון ויוצא החוצה לחפש את הטיסה לפוקרה.
אני הולך בשמש הלוהטת, מייד מצטרפים אלי נפלים שדורשים לעזור לי להגיע לשדה של הטיסות המקומיות.
בשדה התעופה וסביבו עמדות עם שקי חול ואנשים במדים מכל הסוגים עם ובלי כלי נשק.
אני מגיע לשדה של הטיסות המקומיות, חם, חם, שוטר מבקש לראות כרטיס, אין לי, אני מסביר לו שיש לי הזמנה ואני צריך לקנות את הכרטיס במקום, כשאני מסביר לו אני מגלה שמרגע שנחתתי רוב האנשים מולי לא יודעים אף מילה באנגלית והתקשורת טובה אפילו שמילה זה לא מילה.
השוטר מוביל אותי פנימה, יש טיסה שיוצאת מייד, אני לא צריך לחכות לארבע וחצי, אני רץ לשלם מס נמל
בכסף נפאלי חוזר ומשלם עבור כרטיס הטיסה, עובר מעל דלפק הצ'ק אין לא יאומן, איש ביטחון מאחורי וילון
שואל שאלות שאיני מבין ואחרי דקה אני באוטובוס, משהו שהיה פעם אוטובוס אבל באורח פלא שורד את הבורות בכביש של שדה התעופה ומציב אותנו בפתח אווירון, כמו בציורים מפעם, צפוף, מלא אנשים, אין מיזוג אבל טסים, במטוס אבא חולה ושני בניו חוזרים מבדיקה כלשהיא בעיר הגדולה. האבא בקושי מחזיק מעמד, הבן מחבק אותו באהבה. אני חושב על ניר, אין לי מושג איך הוא יהיה, איך נטוס, בכלל מתוח, מפוחד,
נרגש ובעיקר לא יכול כבר עם הציפיה, מתגעגע בטירוף לנירשלי.

בשדה התעופה של פוקרה אותו מראה כמו בקמנדו, עמדות עם שקי חול, חיילים, בכלל, כשאתה רואה את זה בארץ אחרת אתה לא חושב על זה שמי שבא אלינו לישראל רואה משהו דומה.

אני עוצר מונית ושואל מחיר למניפול הוספיטל, ניר אמר לא יותר ממאתיים חמישים, הנהג מבקש 250 אני מסכים.
כבישים, סמטאות, זיכרון רחוק של מחנה פליטים מכרסם אותי ותוך 20 דקות אנו בפתח בית החולים.
יום שני שעהשלוש, הפגנתי תושיה והגעתי כמה שעות מוקדם מהצפוי.
הכניסה לבית החולים כמו בסרט אנגלי ישן, כאילו אני בהודו, אפילו שלא הייתי בהודו וגם בנפאל.
אח"כ למדתי שבית החולים הוקם באמצעות תמיכה של הודו ורוב הרופאים הודים או עברו הכשרה בהודו.

אני בהתרגשות עצומה, מתעלף לראות את ניר שלי, תחושת אופטימיות עצומה מציפה אותי. אני בטוח
שנעבור את המסע חזרה לתל אביב בהצלחה.
אני פונה לדלפק הקבלה שמזכיר יותר מלון מבית חולים ושואל על "היזראלי פיישנט" ניר ביטנסקי.
הם מטלפנים לחדרו ואחרי פחות מדקה אני רואה את ניר שלי יורד לעברי במדרגות.
בעיני הוא נראה גבוה, יפה, בריא וחזק. אבל מה... רזה רזה, לא ידעתי שניר יכול להיות כל כך רזה.
אנו מתחבקים בהתרגשות שאינה מוכרת לנו מאף מצב קודם בחיים של שנינו.

לאורך שנים התווכחתי עם מירי שלי, כשאני טוען שלילדים אין צורך בהורים אחרי הגיעם לגיל 18 רק להורים יש צורך בילדים והיא מסבירה לי בסבלנות שזה לא ככה....
אף פעם לא האמנתי שאלמד בצורה כזו שזה לא ככה.

ניר לקח את תיק הגב שלי ואני את המזוודונת ועלינו לקומה השלישית למחלקת.......במעלה המדרגות אני סוקר בחשש את הסביבה, את השוטרים המקומיים המתערבים בחיילים, את האחיות ואת קרובי החולים
השוכבים בהמתנה במסדרונות.
לניר היה חדר פרטי עם מיטה נוספת שאיפשרו לי לישון בה, אסלה וברז מים. אין מקלחת והאחיות מביאות
דלי מים חמים איתו מתרחצים.
לאחר זמן קצר הגיע איתי שהביא לניר את הסנדוויץ' עם שניצל ישראלי מפוקרה, וגם סלט ירקות שהכינו לו
במיוחד.
ניר מספר שארג'ון אח של הרי מססויסה כבר ביקר אותו, שהקונסול המדהים דיבר איתו ושעוד מעט יגיע הרופא לראות אותנו.
בעודו מדבר ובעוד אני מודה אחוז התרגשות לאיתי על כך שנשאר בפוקרה בכל ימי ההמתנה עד להגעתי נכנס דוקטור אבישק מהולטרה לחדר.
התחושה הראשונה היתה של פגישה עם מישהו מוכר, הוא הזכיר במשהו ואיני יודע במה את דוקטור אשר ברק בעלה של אחינועם. הוא הסביר שמצבו של ניר משתפר שהוא נותק מהאינפוזיה כיוון שכבר אינו סובל מהתייבשות ושעתה הם מנסים לייצב אותו על מנת שנוכל לנסוע חזרה לתל אביב במהירות האפשרית ולזכות
ברמת הטיפול והאבחון שישנה בארץ ועדיין לא קיימת בפוקרה.
ד"ר אבישק עומד על כך שנטוס עם פרמדיק אני מתדיין עם חברת הביטוח באין סוף טלפונים ובתום 24 שעות
אני פתאום חש ביטחון שאני וניר יכולים לעשות את זה ללא פרמדיק. יש פה משהו של אבא ובן שקשה להסביר איזה אינטימיות שאתה לא רוצה לוותר עליה גם עם זה כרוך בהימור שיכול להיות מסוכן.

מגיע ערב, אנו יורדים לקנטינה לרכוש ארוחת ערב. בבית החולים לא נותנים אוכל והחולים רוכשים אותו או
מקבלים אוכל מהמשפחה. במסדרונות אור חלש, מזכיר נורות צבאיות של 24 וולט. יש המון אנשים שישנים על הרצפה במסדרונות בהמתנה ובדאגה ליקיריהם המאושפזים. אין שום הדרכה והכוונה לגבי מה צריך לאכול ואין דרך למדוד כמויות כדי ליצור את האיזון שנדרש בין האינסולין שניר מקבל בהזרקה לבין כמויות הפחמימות שבמזון.
אנו מזמינים מן קדירת אורז שהנפלים אוכלים ממנה בידיים. אנו מקבלים סכין ומזלג. האוכל בטעם לא מוכר אך אפשרי. לאחר האוכל אנו מתארגנים לשינה. אין מקלחת, יש דלי עם מים שאתה שופך על הגוף ומנגב.
אשה מקסטה נמוכה נכנסת לחדר ומנקה. אנו יודעים שהאחות תגיע לקראת 3:00 לפנות בוקר למדוד לניר סוכר ולהזריק אינסולין. האחיות מקסימות. בחוץ תמונה לא הגיונית. מורדים מאואיסטים יושבים עם נשק ממול החלון על הגבעה ואינם עושים דבר הם פשוט שם.
אנו מכבים את האור ואני מחליט שאני נשאר ער ככל יכולתי על מנת להיות ער במקרה וניר יסבול מירידה
חדה ברמת הסוכר, מה שנקרא היפו.
לאחר זמן מה ויותר מיממה מתישה ללא שינה אני נרדם לזמן קצר. אני מתעורר בכאב תוך שאני חש יובש בפה והתכווצויות כואבות מאד בירכיים, אני מתמלא חרדה. אני יודע שאני חווה את הסימפטומים של רמת סוכר גבוהה מידי. אני לא יודע אם זה אמיתי? או חווית הזדהות עם ניר שהגוף והנפש שליחווים.
אני שוקל לקרוא לאחות אבל מנגד מבין שאסור לי להוסיף למצוקות של ניר. אני מהמר שזה פסיכוסומטי
ומתאפק. בינתיים מגיע השעה 3:00 בלילה והאחות מגיע. כשהיא מודדת יש לניר מדידה של 27 בלבד, מה שמעיד על היפו חמור. האחות שוקלת לתת לו זריקת גלוקגן כדי לקבל מהכבד הזרקה של סוכר. היא מנסה לטלפן לרופא אך לא מוצאת תשובה. אחות נוספת מגיע לחדר. ניר בקור רוח מדהים שותה מיץ פירות
ומבקש לבצע מדידה נוספת. הסוכר שבמיץ נתן שיפור מיידי, האחיות נרגעות ואנו נרדמים.

בבוקר, יום שלישי מגיע ד"ר אבישק, ניר מבקש רשות לצאת לפוקרה יחד איתי כדי שנוכל לברר אפשרויות
טיסה לקטמנדו ומשם לבנגקוק. הרופא מאשר. בינתיים מדברים עם הביטוח ללא הפסקה ובסופו של דבר מסכימים על יום חמישי כיום שבו נצא לדרך לכיוון ישראל. בשלב זה נציגי חברת הביטוח כבר ידידותיים
והקשיים האין סופיים מתחילים להיראות כניתנים לפתרון.
את הסיפור הזה אף פעם לא השלמתי, לא היתה לי האנרגיה לחזור שוב למקום הזה, סך הכל סיפור רגיל שעבורי הוא הסיפור הכי עצום של החיים הבוגרים שלי.
אפילו לא הצלחתי לגייס אנרגיה כדי לקבל מהביטוח את החזר ההוצאות שבגיע לי.

אולי פעם אמצע את הכוחות ואחזור להשלים את המסע למזרח שנפסק בצורה לא צפויה.