לוותר על איחוד חד פעמי של הבמה החשמלית

25.7.07

מחר, היום, הלילה 8:43 אביב, בנו של יהונתן גפן על הבמה בזאפא, סאונד צ'ק.הלילה הוא אורח בהפתעה, של מטרופולין, דנה והבת של נפתלי אלתר, רוני אלטר שרות קולות.יש התרגשות.זאפא מקום קטן, הסאונד מדהים, צליל של איצטדון, איכותי, עלהקונסולה מהנדס המיקס האחרון בפלנטה שמרשה לי לטעון שהוא הילד שלי, ערן פרלדיק האגדי.

עוד מעט הוא יתחתן, עוד מעט הוא ייסע,
הוא עוד לא יודע אבל העולם לא נותן שקט ומשפחתיות נוחה לגאונים. המציאות תיקח אותו למקומות שהוא עדיין לא יודע שישנם. טובים, מרגשים, קשים, בלתי אפשריים. לבת של נפתלי קוראים רוני. היא אומרת שהיא צרודה ולא שומעת. היא רוצה יותר אבל אין, לא נשאר יותר סאונד, השתמשו בכל הווליום שישנו.
עכשיו היא שרה את "בלי לאמר מילה" של שלום חנוך, אין לי מילה, השיר הזה ישר לווריד דרך חיים חצויים נחושים עד אין קץ.

היא לא מאמינה שהוא עוזב" כדאי שתאמין, כי הוא עוזב ויהי מה. הוא עוזב בלי לאמר מילה.

הלילה אני בוגד, בוגד בפקודת המסע עליה כתוב שעל הופעה של "הבמה החשמלית" לא מוותרים.

ואני לא זוכר איפה הפתק שעליו זה כתוב, כבר יותר מעשרים שנה לא היתה הופעה ופתאום הבוקר דיכנה אומר לי שהם מופיעים הלילה בירושלים ואין כרטיסים.

בחיים שאני רוצה, אני עוזב הכל ונוסע לירושלים ואיך שהוא מוצא כרטיסים או נכנס או מקשיב מבחוץ בלי להכנס למועדון...כמו שעשיתי ב1969 כשניגנו באוניברסיטת בר אילן במסיבת סטודנטים ליום העצמאות.

עבור ילד תל אביבי מצוי, המרחק אל בר אילן היה גדול מהמרחק בין המציאות והדמיון.
באותו לילה הלכנו אלי נחום ואני עם בנות זוגנו אורלי וחיה, הלא היא למפודה האגדית, להופעה של מחזמר רוק של יהונתן גפן עם מוסיקה של קובי אשרת וקובי רכט ,מלחיני ,"אני רואה זאת בעיניך אה אה אהההה" ומן הרוקרים הבולטים של התקופה. המחזמר התרחש בתיאטרון האוהל, מאחורי כיכר דיזנגוף, נקרא "קרחת",משמש היום כאולפן עריכת טלוויזיה. על הבמה מאחורי מסך להקת הבמה החשמלית. לא ידענו עליהם כלום.
ברגע ששמענו את הצליל הראשון החיים של אלי ושלי השתנו.
זה היה משהו שלא חשבנו שנוכל לשמוע בתל-אביב של אז. זה היה החלום שחלמנו ביום ובלילה ולא ידענו שהוא ניתן להשגה, זה היה שלמה מזרחי והבמה החשמלית.
איך שההופעה של המחזמר נגמרה זינקתי לעבר המסך שנסגר ואיים להרחיק ממני את הבמה החשמלית לזמן לא ידוע וצעקתי, איפה אפשר לשמוע אותכם. קול לא מוכר אמר, בואו לאוניברסיטת בר אילן עכשיו.
היינו בשביעית תיכון, אף פעם לא הגענו לבד לכביש גהה, או לגבעת שמואל.
באותו לילה ברבע לחצות היינו נוסעים אחרי הבמה החשמלית לכל מקום שהיו אומרים לנו.

היה קשה להגיע לבר אילן, וכשהגענו, אף אחד לא חשב להכניס 4 נערים תיכוניסטים, שאין להם כמובן כרטיס סטודנט, למסיבה אקסקלוסיבית של סטונדנטים, חלק גדול מהם אמריקאיים שהציפו את הארץ בעקבות מלחמת ששת הימים.
ברור שנכנסנו. ההלם התחיל עוד לפני הצליל הראשון.

על הבמה היו שני מגברי מרשל עם רמקולים ,4לא ראתי דבר כזה בחיים שלי קודם לכן.
האמרגן החדש של הלהקה אמנון צבן, לימים הפך לשותפי, פשוט קנה להם ציוד נגינה חדש לגמרי בסכום דמיוני לאותם ימים.

אח"כ הגיעה ההופעה. שלדון כהן נגן הבס האגדי שניגן באותו גלגול של הלהקה פצח בפוקסי ליידי של הנדריקס. בפעם הראשונה בחיים שמעתי צליל של גיטרה בס שפוגע בך בבטן וזורק אותך. התאהבתי קשות,
לילי טובול המתופף עם השיער הארוך הדהים אותי, דובי אלדמע אחז במיקרופון בעמידה מתגרה, שיער האפרו שלו, רעמה עגולה ומדוייקת. שלדון שר, ומזרחי, שלמה מזרחי, האיש שהחיים שווים

.ולו רק בכדי להקשיב לנגינתו חיבר אותנו למקומות רחוקים אלפיי מיילים מבר אילן

בכיתי, אלי ניסע להרגיע אותי. מאותו רגע במשך כמה שנים וכמה הרכבים שונים רדפתי אחרי הבמה החשמלית לכל מקום שאליו הגיעו.