Wednesday, May 30, 2007

Albums I produced/co-produced











Kaveret - Misipuey Poogy 1972


Netanela 1974

Netanela 1975







14 Octaves - Yoni Rechter & Avner Kenner 1975


Masimo Gasbroni 1975







Tamuz 1976


Nurit Galron 1978


Nurit Galron Live 1979






Nurit Galron - songs in the middle of the night (songs by Natan Zach) 1981





Nurit Galron - Sympathy 1982





Nurit Galron - I have seen beauty (Songs by Nahum Heiman) 1982





The Click - Ima, Ani Lo Rotze Lehigamel 1981






The Click - Crowded World 1983





Ilan Wirtzberg and Shimon Glavetz - The songs of Yona Wolach - Batzir Tov 1981


Ilan Wirtzberg - Both sides of the ball 1987

Ilan Wirtzberg - What's Left 1990





Yehudit Ravitz - Gaagua 1996






Yehudit Ravitz and the Israeli Philharmonic 1998








Achinoam Nini & Gil Dor Live 1991









Achinoam Nini & Gil Dor - Boi Kala 1993





Noa 1994






Noa - Calling 1996





Achinoam Nini - 1997






Noa - Blue touches Blue 2000






Achinoam Nini and The Israeli Philharmonic 1997






aba - the best of aba 1997





Noa - Now 2002



Achinoam Nini & Gil Dor - the first collection 2001








Izabo - the Fun Makers 2003






Yuval Shafrir 2003








The Diamonds 2004


Udi Spielman - Sheva, Kol Veneshama 2005



Din Din Aviv - Sodotay 2006


Dana Adini - Big Girls 2007





Avishay Cohen - Continuo 2007


HaBanot Nechama - 2007

Tuesday, May 29, 2007

אלבומים שהשתתפתי בהפקתם



כוורת – מסיפורי פוגי 1972
נתנאלה - 1974
נתנאלה - 1975
14 אוקטבות – יוני רכטר אבנר קנר 1975
תמוז - 1976
מסימו גסברוני - 1975
נורית גלרון - 1978
נורית גלרון בהופעה חיה - 1979
נורית גלרון – שירים באמצע הלילה, שירים מאת נתן זך -1981
נורית גלרון – סימפטיה – 1982
נורית גלרון – אני ראיתי יופי, השירים של נחום היימן- 1982
הקליק – אמא אני לא רוצה להיגמל -1981
הקליק – עולם צפוף - 1983
בציר טוב – אילן וירצברג ושמעון גלבץ - 1981השירים של יונה וולך
אילן וירצברג – משני צידי הכדור - 1987
אילן וירצברג – 1990 - מה שנשאר
יהודית רביץ – געגוע - 1996
יהודית רביץ והפלהרמונית הישראלית - 1998
אחינועם ניני גיל דור בהופעה – 1991
אחינועם ניני גיל דור – בואי כלה 1993
N0A 1994
נועה CALLIBG 1996
אחינועם ניני – הירוק - 1997
נועה - BLUE TOUCHES BLUE 2000
אחינועם ניני והפלהרמונית - 1997
אבא - 1997
נועה NOW 2002
אחינועם ניני וגיל דור- האוסף הראשון 2001
איזבו – FUN MAKERS 2003
יובל שפריר – 2003
היהלומים – 2004
אודי שפילמן – שבע קול ונשמה 2005
דין דין אביב – סודותי 2006
דנה עדיני – BIG GIRLS 2007
אבישי כהן – CONTINUO 2007
הבנות נחמה - 2007

Me and Nir in Pokara, Nepal

27.4.04 ניר חזר מהטרק, סביב אנה פורנה, התקשר רב חוויות. בבית הקלה עצומה, לא שמענו ממנו שבועיים. יש גם מייל ואני כבר מוכן לטוס לוויאטנאם באמצע מאי, איזה כיף.
תוך כדי ביום רביעי ניר מספר למירי אשתי שהוא לא מרגיש טוב, זה בטח מהמאמץ של הטרק.
ניר משתין הרבה ושותה הרבה.
ביום חמישי ניר הולך לרופא, הוא מטלפן ואנו שומעים, רמת הסוכר בדם 441, ניר בדרך לבית החולים,
שם בית החולים "מניפל" איננו יודעים מספר טלפון או כתובת, חוסר הוודאות גובר.
אני עוזב את המשרד ונוסע הביתה להיות עם מירי. בערב יש חצי גמר יורוליג, מכבי צסקא, אני לא מרגיש
מה קורה. קבעתי עם גיא בני הצעיר שיבוא איתי למשחק. אמא משכנעת אותי שצריך ללכת למשחק.

אני מספר לעופר וגליה ומתקשר לאשר של אחינועם.

לפני שיצאתי מהמשרד קישרה אותי ענת סגל המדהימה עם חברה של אמא שלה שהיתה שגרירה או קונסול בנפאל. אני מתקשר, קוראים לה אסתר והיא מקסימה. השיחה איתה מרגיעה קצת והיא נותנת לי טלפון של השגרירות בקטמנדו.
כבר בדרך הביתה אני מקבל טלפון מפתיע מאורית שני, מנהלת המחלקה לישראלים בחו"ל במשרד החוץ.
היא מבטיחה שהקונסול מאיר לוי לא יפסיק את מאמציו עד שימצא את ניר וידבר איתו או עם הרופא.
מייד עם שובי הביתה מתקשר מאיר לוי, אני הקונסול, איתרתי את בנך, הוא בידיים טובות, בית החולים הזה
טוב ונקי, ויש בו רופאים מיומנים. מאיר נותן לי את מספר הטלפון של בית החולים, הוא מספר לי שדיבר עם איתי (יותר על איתי המקסים בהמשך), כי ניר היה בבדיקת רופאים ואיתי מסר לו את המידע שניר נראה ומרגיש יותר טוב.

כמו אורית שני לפניו מדגיש מאיר לוי הקונסול את הצורך לפעול בתיאום עם חברת הביטוח שביטחה את ניר, ואת החובה לעמוד על כך שיכסו את כל ההוצאות של האשפוז ונסיעת מלווה.
בשלב זה מירי מחליטה שהיא תטוס להביא את ניר. אני מרגיש שאני מאד רוצה לטוס אך אסור להתווכח עם
אמא ואני מייד מסכים ותומך.
מאיר מוסר לי את מספר הטלפון של בית החולים מניפול ומאיץ בי להתקשר.
אני מצלצל ושומע תשובה במבטא זר, בינתיים אמא מתפלאה איך הצלחתי ליצור קשר כל כך מהר ומתחילה לחשוב שאולי כדאי שאני אסע, לאור יכולות התמרון שלי והנסיון בההתמודדות עם מצבים משתנים.
עונה מרכזנית נפלית, אני מבקש את הפצייינט הישראלי ומקבל את ניר. ההתרגשות גדולה, ניר בסדר בוטח ברופא ועל פי בקשתי הוא מכתיב לי את שמו, ד"ר אבישק מהולטרה, שם הודי. אמא אומרת לניר שהיא תבוא אחרי שנברר עם הביטוח ולאחר שנבנה מסלול טיסה מתאים.

מייד לאחר השיחה אני מבקש מד"ר אשר ברק בעלה של אחינועם להתקשר לבית החולים ולעמוד על טיבו של
הרופא והטיפול. אחר כך אומרים לי מהביטוח לא לקשר אף רופא ולהשאיר הכל לטיפול הרופא שלהם.
בינתיים אשר ברק כבר מצלצל לבית החולים ומדבר עם ד"ר אבישק, אנו עדיין לא יודעים.

אמא עומדת על כך שגיא ואני נלך לפינל פור של מכבי בכדורסל. הלילה מכבי נגד צסקא במשחק שייקבע
אם מכבי תעלה לגמר. במשחק המוקדם בולוניה נגד סיינה. מהפך ובולוניה עולה לגמר.
לי ולגיא תגים המאפשרים לנו להיות בכל מקום בהיכל, זאת בזכות ההופעה שאנו מפיקים עם אחינועם ניני
ומיומנה לפני משחק הגמר.

הכל כל כך יפה, אוהל עיתונות, אוהל וי אי פי. גיא נזכר בפסטיבל דרנוטה, בלגיה אליו לקחתי אותו ואת ניר
כשהיו קטנים. גיא אומר "חבל שאי אפשר להנות כי ניר בבית חולים בנפאל". במשחק אני מהבהב בין תמונות הזויות של בית חולים בנפאל למהלכי כדורסל מבריקים על הפרקט. בסופו של דבר מכבי מצויינת והיא מנצחת את צסקא. מקומה בגמר מובטח.

ביום שישי בבוקר אני עושה ברורים אחרונים, מדבר עם אשר ברק, אשר מסביר שאין לקחת את ניר מבית החולים לפני שהוא מבריא מההתייבשות ועובר איזה שהוא סוג של ייצוב ברמת הסוכר וגם עלייה מסויימת במשקל, בקיצור מתחזק למצב שיוכל לעמוד בתלאות מסע בן 20 שעות טיסה ועוד זמני המתנה.
כמו כן ניר חייב ללמוד להזריק לבד ולבדוק את רמת הסוכר בדם באמצעות הגליקומטר שסימה דיכנה המלאך תיתן לי.
אשר ברק ממליץ על יציאה במוצאי שבת לאחר המשחק.

אני מגיע למשרדי סיגנל טורס רגע לפני שחברות התעופה הולכות הביתה, בירי ונחמה יוצרים מסלול שמאפשר שינויי תאריכים ככל שנדרש וכמובן חזרה ביחד עם ניר במסלול קטמנדו בנגקוק, בנגקוק ת"א.
אני מדבר עם עפר ומעדכן אותו, אנו קובעים להפגש במשרד בשבת אחרי החזרה האחרונה של הפיינל פור
ולעדכן בכל מה שהייתי צריך לעשות. עפר ואורית מדהימים ותומכים, ועפר מייד מסכים להחליף אותי במסע
הקרוב לאיטליה למופע "אנו העתיד" עם קווינסי ג'ונס.

בינתיים מתווכחים עם הביטוח, הם לא מוכנים עדיין לאשר את הנסיעה שלי. ביום שישי אחר הצהריים בזמן החזרה לפיינל פור אני מדבר עם הקונסול בקטמנדו ומעדכן אותו, אני מעדכן גם את אסתר וענת סגל.

לניר יש קו ליד המיטה+977-61-526-416\154שלוחה, ואני ואמא מצלצלים אליו מספר פעמים ביום. איתי חבר שלו נמצא איתו, ודואג לו לאוכל, בבית החולים מניפל לא נהוג לתת לחולים אוכל ובני המשפחה דואגים לאוכל. איתי מדהים, הוא דחה את הנסיעה שלו להודו וימתין עם ניר עד ליום שני שבו אני אמור להגיע.
אשר ברק דיבר עם הרופא, ד"ר אבישק מהולטרה והתרשם לטובה מהטיפול והרמה המקצועית, אנו נרגעים מעט. ביו שישי בערב אלי ושולי באים אלינו, הכל יותר קל כשהחברים איתך.

שבת, סימה באה בבוקר ומתחילה ללמד אותנו, איך מודדים, איך משתמשים בגליקומטר, אני קצת בבילבול
אבל לומד. מה חשוב בטיסה? לא להיכנס להיפו. הזמן עובר ואחר הצהריים אני נפגש עם עפר במשרד, ואז
אוסף את גיא לגמר. המתח רב, לפני הופעת אחינועם ומיומנה יש משחק בין סיינה וצסקא על מקום שלישי רביעי. בדקות האחרונות המתח עולה ויש חשש לשיוויון, משמעותו הארכה במשחק שתמנע את ביצוע
ההופעה של אחינועם ומיומנה. עפר ואני מתפללים ויש הכרעה.

רצים לבצע, מהרגע הזה ועד סיום ההופעה לפני 10000 צופים ומדינה שלמה בטלוויזיה, אני שוכח הכל,
ההופעה מדהימה, הקהל בהתלהבות ואנו מוכנים לגמר.
כל הזמן ניר במחשבות, האם אני מספיק טוב? האם צריך לקחת פרמדיק או רופא? האינסטינקט שלי אומר
שאני והוא לבד נעשה את זה הכי טוב.
המשחק נגמר מכבי אלופת היורוליג, אני וגיא חוזרים הביתה.

אני אורז וב3 לפנות בוקר לוקח מונית לשדה התעופה.
05:30 ת"א ציריך יוצא לדרך. מגיע ב09:00 זמן מקומי. הטיסה הבאה ב 14:30 לבנגקוק.
אני מצלצל לאבא של מוטי דיכנה, דורש בשלומו ואח"כ קונה כל מיני שוקולדים כדי לתת לאנשים המרגשים
שעוזרים לנו בנפאל.
אני מצלצל לניר, הוא מרגיע אותי, אומר שמרגיש טוב ושאיתי דואג לו לכל צרכיו.
אני מדבר עם אמא, היא בדיונים עם הביטוח, סוף סוף מגיע הזמן לטיסה, אני יושב בנוחיות, הכסא לידי ריק
ואיתי בשורה איש נחמד ממלזיה. אנו משוחחים ונרדמים, נרדמים ומשוחחים.
הטיסה מגיע לבנגקוק ב06:00 זמן מקומי. יש שוב המתנה של 4 וחצי שעות עד הטיסה לקטמנדו.
אני מתרחץ במקלחת בשדה התעופה ב9 דולר, אני כבר מרגיש יותר טוב. בנגקוק מקדימה את קטמנדו בשעה וחצי. לפני העלייה אני מצלצל לניר ושמח לשמוע שהוא בטוב.

מהטיסה לקטמנדו אני כבר לא זוכר כלום. הטיסה נוחתת בשעת צהריים. שדה תעופה קטן מיושן כאילו אנו בסרט על שנות החמישים.
איש עם תג מתקרב אלי ומציע לי שרותי קיצור תור תמורת איזה סכום, אני נכנע מייד ממלא את הטפסים
ולאחר מספר דקות מקבל ויזה בדרכון ויוצא החוצה לחפש את הטיסה לפוקרה.
אני הולך בשמש הלוהטת, מייד מצטרפים אלי נפלים שדורשים לעזור לי להגיע לשדה של הטיסות המקומיות.
בשדה התעופה וסביבו עמדות עם שקי חול ואנשים במדים מכל הסוגים עם ובלי כלי נשק.
אני מגיע לשדה של הטיסות המקומיות, חם, חם, שוטר מבקש לראות כרטיס, אין לי, אני מסביר לו שיש לי הזמנה ואני צריך לקנות את הכרטיס במקום, כשאני מסביר לו אני מגלה שמרגע שנחתתי רוב האנשים מולי לא יודעים אף מילה באנגלית והתקשורת טובה אפילו שמילה זה לא מילה.
השוטר מוביל אותי פנימה, יש טיסה שיוצאת מייד, אני לא צריך לחכות לארבע וחצי, אני רץ לשלם מס נמל
בכסף נפאלי חוזר ומשלם עבור כרטיס הטיסה, עובר מעל דלפק הצ'ק אין לא יאומן, איש ביטחון מאחורי וילון
שואל שאלות שאיני מבין ואחרי דקה אני באוטובוס, משהו שהיה פעם אוטובוס אבל באורח פלא שורד את הבורות בכביש של שדה התעופה ומציב אותנו בפתח אווירון, כמו בציורים מפעם, צפוף, מלא אנשים, אין מיזוג אבל טסים, במטוס אבא חולה ושני בניו חוזרים מבדיקה כלשהיא בעיר הגדולה. האבא בקושי מחזיק מעמד, הבן מחבק אותו באהבה. אני חושב על ניר, אין לי מושג איך הוא יהיה, איך נטוס, בכלל מתוח, מפוחד,
נרגש ובעיקר לא יכול כבר עם הציפיה, מתגעגע בטירוף לנירשלי.

בשדה התעופה של פוקרה אותו מראה כמו בקמנדו, עמדות עם שקי חול, חיילים, בכלל, כשאתה רואה את זה בארץ אחרת אתה לא חושב על זה שמי שבא אלינו לישראל רואה משהו דומה.

אני עוצר מונית ושואל מחיר למניפול הוספיטל, ניר אמר לא יותר ממאתיים חמישים, הנהג מבקש 250 אני מסכים.
כבישים, סמטאות, זיכרון רחוק של מחנה פליטים מכרסם אותי ותוך 20 דקות אנו בפתח בית החולים.
יום שני שעהשלוש, הפגנתי תושיה והגעתי כמה שעות מוקדם מהצפוי.
הכניסה לבית החולים כמו בסרט אנגלי ישן, כאילו אני בהודו, אפילו שלא הייתי בהודו וגם בנפאל.
אח"כ למדתי שבית החולים הוקם באמצעות תמיכה של הודו ורוב הרופאים הודים או עברו הכשרה בהודו.

אני בהתרגשות עצומה, מתעלף לראות את ניר שלי, תחושת אופטימיות עצומה מציפה אותי. אני בטוח
שנעבור את המסע חזרה לתל אביב בהצלחה.
אני פונה לדלפק הקבלה שמזכיר יותר מלון מבית חולים ושואל על "היזראלי פיישנט" ניר ביטנסקי.
הם מטלפנים לחדרו ואחרי פחות מדקה אני רואה את ניר שלי יורד לעברי במדרגות.
בעיני הוא נראה גבוה, יפה, בריא וחזק. אבל מה... רזה רזה, לא ידעתי שניר יכול להיות כל כך רזה.
אנו מתחבקים בהתרגשות שאינה מוכרת לנו מאף מצב קודם בחיים של שנינו.

לאורך שנים התווכחתי עם מירי שלי, כשאני טוען שלילדים אין צורך בהורים אחרי הגיעם לגיל 18 רק להורים יש צורך בילדים והיא מסבירה לי בסבלנות שזה לא ככה....
אף פעם לא האמנתי שאלמד בצורה כזו שזה לא ככה.

ניר לקח את תיק הגב שלי ואני את המזוודונת ועלינו לקומה השלישית למחלקת.......במעלה המדרגות אני סוקר בחשש את הסביבה, את השוטרים המקומיים המתערבים בחיילים, את האחיות ואת קרובי החולים
השוכבים בהמתנה במסדרונות.
לניר היה חדר פרטי עם מיטה נוספת שאיפשרו לי לישון בה, אסלה וברז מים. אין מקלחת והאחיות מביאות
דלי מים חמים איתו מתרחצים.
לאחר זמן קצר הגיע איתי שהביא לניר את הסנדוויץ' עם שניצל ישראלי מפוקרה, וגם סלט ירקות שהכינו לו
במיוחד.
ניר מספר שארג'ון אח של הרי מססויסה כבר ביקר אותו, שהקונסול המדהים דיבר איתו ושעוד מעט יגיע הרופא לראות אותנו.
בעודו מדבר ובעוד אני מודה אחוז התרגשות לאיתי על כך שנשאר בפוקרה בכל ימי ההמתנה עד להגעתי נכנס דוקטור אבישק מהולטרה לחדר.
התחושה הראשונה היתה של פגישה עם מישהו מוכר, הוא הזכיר במשהו ואיני יודע במה את דוקטור אשר ברק בעלה של אחינועם. הוא הסביר שמצבו של ניר משתפר שהוא נותק מהאינפוזיה כיוון שכבר אינו סובל מהתייבשות ושעתה הם מנסים לייצב אותו על מנת שנוכל לנסוע חזרה לתל אביב במהירות האפשרית ולזכות
ברמת הטיפול והאבחון שישנה בארץ ועדיין לא קיימת בפוקרה.
ד"ר אבישק עומד על כך שנטוס עם פרמדיק אני מתדיין עם חברת הביטוח באין סוף טלפונים ובתום 24 שעות
אני פתאום חש ביטחון שאני וניר יכולים לעשות את זה ללא פרמדיק. יש פה משהו של אבא ובן שקשה להסביר איזה אינטימיות שאתה לא רוצה לוותר עליה גם עם זה כרוך בהימור שיכול להיות מסוכן.

מגיע ערב, אנו יורדים לקנטינה לרכוש ארוחת ערב. בבית החולים לא נותנים אוכל והחולים רוכשים אותו או
מקבלים אוכל מהמשפחה. במסדרונות אור חלש, מזכיר נורות צבאיות של 24 וולט. יש המון אנשים שישנים על הרצפה במסדרונות בהמתנה ובדאגה ליקיריהם המאושפזים. אין שום הדרכה והכוונה לגבי מה צריך לאכול ואין דרך למדוד כמויות כדי ליצור את האיזון שנדרש בין האינסולין שניר מקבל בהזרקה לבין כמויות הפחמימות שבמזון.
אנו מזמינים מן קדירת אורז שהנפלים אוכלים ממנה בידיים. אנו מקבלים סכין ומזלג. האוכל בטעם לא מוכר אך אפשרי. לאחר האוכל אנו מתארגנים לשינה. אין מקלחת, יש דלי עם מים שאתה שופך על הגוף ומנגב.
אשה מקסטה נמוכה נכנסת לחדר ומנקה. אנו יודעים שהאחות תגיע לקראת 3:00 לפנות בוקר למדוד לניר סוכר ולהזריק אינסולין. האחיות מקסימות. בחוץ תמונה לא הגיונית. מורדים מאואיסטים יושבים עם נשק ממול החלון על הגבעה ואינם עושים דבר הם פשוט שם.
אנו מכבים את האור ואני מחליט שאני נשאר ער ככל יכולתי על מנת להיות ער במקרה וניר יסבול מירידה
חדה ברמת הסוכר, מה שנקרא היפו.
לאחר זמן מה ויותר מיממה מתישה ללא שינה אני נרדם לזמן קצר. אני מתעורר בכאב תוך שאני חש יובש בפה והתכווצויות כואבות מאד בירכיים, אני מתמלא חרדה. אני יודע שאני חווה את הסימפטומים של רמת סוכר גבוהה מידי. אני לא יודע אם זה אמיתי? או חווית הזדהות עם ניר שהגוף והנפש שליחווים.
אני שוקל לקרוא לאחות אבל מנגד מבין שאסור לי להוסיף למצוקות של ניר. אני מהמר שזה פסיכוסומטי
ומתאפק. בינתיים מגיע השעה 3:00 בלילה והאחות מגיע. כשהיא מודדת יש לניר מדידה של 27 בלבד, מה שמעיד על היפו חמור. האחות שוקלת לתת לו זריקת גלוקגן כדי לקבל מהכבד הזרקה של סוכר. היא מנסה לטלפן לרופא אך לא מוצאת תשובה. אחות נוספת מגיע לחדר. ניר בקור רוח מדהים שותה מיץ פירות
ומבקש לבצע מדידה נוספת. הסוכר שבמיץ נתן שיפור מיידי, האחיות נרגעות ואנו נרדמים.

בבוקר, יום שלישי מגיע ד"ר אבישק, ניר מבקש רשות לצאת לפוקרה יחד איתי כדי שנוכל לברר אפשרויות
טיסה לקטמנדו ומשם לבנגקוק. הרופא מאשר. בינתיים מדברים עם הביטוח ללא הפסקה ובסופו של דבר מסכימים על יום חמישי כיום שבו נצא לדרך לכיוון ישראל. בשלב זה נציגי חברת הביטוח כבר ידידותיים
והקשיים האין סופיים מתחילים להיראות כניתנים לפתרון.
את הסיפור הזה אף פעם לא השלמתי, לא היתה לי האנרגיה לחזור שוב למקום הזה, סך הכל סיפור רגיל שעבורי הוא הסיפור הכי עצום של החיים הבוגרים שלי.
אפילו לא הצלחתי לגייס אנרגיה כדי לקבל מהביטוח את החזר ההוצאות שבגיע לי.

אולי פעם אמצע את הכוחות ואחזור להשלים את המסע למזרח שנפסק בצורה לא צפויה.

Three boys and a poet

Today I write my first short story in English.


This is about three boys and a poet.
The poet lived in Spain many years ago and the boys are DJ’s in a club called Minta in a Spanish city once called Madrid.

The boys, they never read poetry. They are POD boys; they read information sheets of play lists at different radio stations, sites of other DJ’s and DJ’s trade magazines.
One, the youngest is 14 years old. His parents don’t know he is djaying in a club.

A club is synonymous with drugs, crime, sex, use and abuse.
His name is Ties too. He never did drugs, he is not interested. He counts the BPM. He has a rare talent to count BPM in his head without any additional instrumentation. (BPM stands for beats per minute).
The clubbers call him BPM Ties too. He walks on the edge whenever it relates to beats.
He feels like he is beating someone, he comes. then, he goes back home.

The other two DJ’s one of them is a singer, don’t know he comes when the beat goes up.
They offer him drugs, guavas, alcohol, women. He quietly refuses, no use he says.
No use with booze.

Ties too’s father is a mechanical engineer. He works in the movies.
Hr finds solutions for the kind of Almodovar, Saora and many other Spanish film directors and producers.
His two young sisters, Cafa and Lafa are at school until afternoon.
Mother left years back with an Arab guy Hamid. They live in Seville.

The other two are Maoro and Dario, Two immigrants from Turkey.
They are lovers. They arrived in the back of a truck that crossed the north beach of the Mediterranean.
They left the truck in Barcelona; as time goes by they realized the long trip made them a duo.
Maoro changed his name to Dalia and Dario kept his name.
Life became very difficult. They did not have papers; they did not speak Catalan or Spanish. Luckily Dalia was Jewish. She spoke Ladino, Spaniolit as we used to call the language used by the Jews arriving from Spanish descent.
This happened to be one of the few occasions when being Jewish is a benefit.
She spoke Ladino which is very close to Spanish, she could communicate.

During the first days she was singing on the streets Ladino songs she learned at home from Grand mother Solana. Dario made the money collection.
The songs were beautiful and people were very generous towards the illegal immigrants.

On a rainy morning on the Ramblas near Placa Catalunia DJ Ties too passed by. He was
blown away with Dalia’s talent.
He offered the duo to join his squad. The rest is history.

Monday, May 28, 2007

Din Din Aviv and I

I remember when I first heard the band Gaya on their first concert in a Tel Aviv club.
The club had glass windows and when she performed “shir laahava” I became so angry,
She was seating on a pillow, dressed in white like all band members,

All I wanted is to be strong enough to take the pillow with Din Din on top and throw her away through the window, listen to the sound of the breaking window and hear her cry.

I than heard her again a few years later with family alayev, she played the drums.
This is when I started to love her.

My computer is I years of age today, I put two balloons on the screen to make the computer happy, here in the airport it is not common to see a computer with balloons, I trust they will still have me on board.

Seating on the deck of the bay..Otis Reading

27.05.07

I am seating on the floor in gate 72e at terminal 2e Charles De Gaul airport in Paris.
I am cold, tired, happy, sad, and lonely.
Nearly 55 years of age, my right shoulder refuses to function properly, I live with a constant pain, like the pain of love, I don’t know what went wrong.
Sometimes it is the elbow, sometimes the whole fucking right hand, some times it feels better, like life it self.

I went to the doctor, he said, you know you are not a kid any more…you don’t have to abuse your organs with the computer keyboard as some of the young kids are doing.
You have to listen to your self.

When I listen it cracks, like two pieces of wood rubbing each other, some times it clicks like the fingers, some times I simply don’t listen, it‘s the best.

I am seating at the toilets door, it is the only place I could find an electricity outlet to keep my computer work.
It stinks, sheet combined with odor. Perfect feeling, I want to throw up, yet I obsessively want to use my computer, this is what people tend to do in airport to turn a lost hour into a productive one ad I am determined to follow the trend.

I want to tell you about this wonderful weekend, first I had to have a discussion with te band, Izabo and the French label. They are all over excited.
Things are great for the band and label but money is slow.
When money is slow every body is nervous, most of the time people are not nervous for the real reasons, so they become nervous with each other.

After 30 minutes of discussion every body is happy again, someone had a great hit song lately covered by Celine Dion. The power of love.
Someone need to write a new hit song The power o words.

So, we hugged each other, 8 people each one hugging the other 7, all to gether more than 40 hugs. I don’t know how long the power of hugs can hold to a label’s work and a rock band when no body is making money. We shall see, hopefully we all begin to make money. This will allow us to begin arguing about the money, like most people do.

I love it so much, this is what I call life. Beside having my family I am living with frustrated artists for most of my life.
The beauty is they always have a reason to be frustrated.
The music is not as successful as they thought it should be, the concert promoter is not as good as they thought he should be, the record company never really does the job and the manager is a sucker that wants to be nice to every one but the artist.

It still stinks in the entrance of the toilettes; it is not the same stink I remember from home when I was a child.
That was a nice one. No chemicals but economica.
So you can really smell the shit, the urine and the sweat of your parents working so hard to survive and have me and my two twin sisters educated.
The toillett served an office with ten people and my family; I knew them all by the smell of their shit. I knew if Sonia the accountant was there before or Yamca the beautiful secretary that has just arrived from Poland.

We cleaned our ass with yesterday’s newspaper. Their was a dilemma.
I could sell yesterday’s newspaper to the fisher man, he grabbed the fish he sells in the newspaper, but then my family can’t grab the shit from the ass.

Sometimes when it got really bad and I wanted to drive my family crazy as I felt about life
I would sell all yesterday's newspapers and have my family find creative solutions to the shit they have to clean from the ass.

Yesterday we Played a festival in Normandy, what a wonderful people.
They had volunteers taking care on food, security, driving and production, just beautiful.
The weather was wonderful, sunny, green all around with cows, ships and pigs.

Great audience, the band is getting better all the time. More and more young girls are trying to talk to them.

I will never forget Normandy on the year 1999 when we recorded Noa’s third international effort with legendary Mike Hedges. Miri joined for two weeks of pure love and happiness.

She

24.5.07

Paris again and again and again. Where is my friend hovannes?
Where is Pascale Negre?
Where am I going tonight?
Sleep? Write? Light? Tight?

She was beautiful, she still has some…though, it is not really beauty.
It is more beautiful as these are remains of beauty.
Skinny, big breast, brown hair, jeans. Wow, there is a promise in her.
A real one? missed promise.
She certainly carries her engine and front where ever she goes.
The part that ignores me is the most beautiful. She thinks….
Who is this old guy with the computer upside on the shelf?
She is not happy with the crying baby behind us.
.

The girls, The camel girls, Habanot Nechama

Habanot, the girls, left Oshrat, center Yaara, right rachel. Together the make Labeleh and More publishing work.
Sometimes, when i am not there, they smile.
Jina, Minaand Dina on the desert in Ezuz, near the egyptian border. they are nice, they can give you a ride, make kilk, and more.



Yaeli, Karolina and Dana on the cel camera. They are Habanot Nechama.
Posted by Picasa



Dana and Carolina, well what do we do next?
Posted by Picasa

My laptop birthday

My laptop celebrated his first birthday on CDG airport in Paris on Sunday, may 27th, 07.
we had great fun.
Posted by Picasa

Normandy, at yafa sheli.
Green, beatiful, quiet. how nice, what a great place for a music festival.
Saturday may 26 Izabo, Razorlight, and more.


Posted by Picasa

Another Flech d'Or on friday may 25th with Izabo.


Posted by Picasa

Finjan in the desert, cafe, tea, great music, wonderful people.
Posted by Picasa

Mother do you..daughter, tree in the desert,beauty




Posted by Picasa

The Shack in Ezuz, in the deser.
The children collecting remains of yesterday night.

Orly roots, she has the music, she has the roots and more.
Posted by Picasa

The desert, the music, the people




Camels on Ezuz, I liked the music much


dog, i want you.
Posted by Picasa

Sunday, May 20, 2007

Wow, no news,

Today, Sunday, hot, cold, grey, strange.

Shavuot holiday is at the door, in two days from today.

Izabo just returned from another victory tour in France, they already played Stout in Tel Aviv yesterday.
It is a wonderful baron Harbaa st. No real conditions for making a concert but, a lot of good will.
A great sound engineer, a woman, dedicated owners. they feel lucky to have Izabo.
A great performance, no mics for instrument, no foh mixer location, still a great performance.

This Wednesday we fly back to France.

Habanot Nechama, the one and only trio that is both modern and yet traditional is due for release soon.
There is so much more,
I will get back to you soon, i promise

Saturday, May 5, 2007

Stockholm, what an experience

Dana and Jonathan in the Magasin 3, seating on a part of the exhibition.

the next day acoustic set.
the poster on the street for Dana's night at the Sodra Teatern.

arriving at the teatre from left to right:Dana Adini, guitarist and producer Johnathan Levi,drummer Nir Manrsur, Bass Yaron Sarel and the teater's coordinator.
on the stairs of the Stockholm Sodra Teatrn.


Stockholm, it is nearly a week since i returned from a wonderful weekend in Stockholm. we came in for the first ever concerts by Dana Adini with my label "Labeleh".


We are very excited, friday was a wonderful day, sunny and not too cold. At noon time we had our sound check in the beautiful theatre. We met Netta, a very special woman, she is the producer. than came Amikam and Sandra, two close friends who helped make it all possible for Dana to perform in Stockholm.


At night the place was packed, Dana and the band played a brilliant set. They played all of "Big Girls", her debut album.

wow, what an evening, everybody were asking for cds. The album will soon be available in Scandinavia.


The next day we went with Sandra to Magasin 3, a museum of modern art. they had an exhibion

with international video artist Pipilotti Rist. there was an exhibition of Israeli and palestenian artists.

It is difficult to talk art, in short, if you are in Stockholm you must visit Magasin 3.


In the evening Dana played an acoustic set with Jonathan Levi in the Jewish Theatre.
This one had new qualities, audience went crazy, i know Dana is going to play the region many times in the near future.

Thursday, May 3, 2007

Labeleh travel

This week we became kind of travel agency.

With tours begining with Dana Adini in Scandinavia, than DinDIn Aviv in Berlin, Izabo on a 14 days French tour and Zohar Fresco in Cyprus it looks as we are getting there.

Labeleh is gaining maturity, soon we shal have to consider the title Label replacing Labeleh as it is no more a small business.